השראת השכינה בספר בראשית

בספר בראשית רואים שאלוהים מדבר בכל פעם רק עם אדם אחד, וכאשר עוברים לממשיכו, האדם הקודם נזנח לגמרי. הסיבה לכך היא שאין אחדות, וה' אינו יכול לדבר עם שתי רשויות. נקודת המפנה מגיעה אצל יוסף ויהודה, אז מתרחבת השכינה ושורה על כל בני יעקב. זו נקודת הסיום של ספר בראשית והמעבר אל ספר שמות – יצירתו של עם.

סיפורו של ספר בראשית מוכר וידוע, אך נתפש בדרך כלל בתור כרוניקה – רצף של אירועים המתרחשים בזה אחר זה. אפשר ללמוד מהם לקח, אבל העיקר הוא בסופו של דבר שאפשר לעבור לספר שמות. בספר שמות יש מהלך ברור, בני ישראל יוצאים ממצרים כדי לקבל את התורה, לבנות את המשכן ובהמשך ללכת לארץ ישראל. ברצוני להראות שגם ספר בראשית הוא סיפור אחד, מהלך, שיש בו תחילה וסוף. כדי להבין זאת, יש לשאול את עצמנו כיצד הגענו לספר שמות, כלומר כיצד הגענו למצב שבו השכינה שורה על קבוצה שלמה של אנשים. נקודת מוצא זו איננה מובנת מאליה כלל בתחילתו של ספר בראשית. שם השכינה שורה בכל פעם על אדם אחד בלבד, ועוזבת אותו כאשר היא עוברת לשרות על בנו ממשיך דרכו.

פירושה של השראת שכינה הינו היותו של אדם מסויים הדמות הראשית בסיפור, המסופר מנקודת מבטו. ברוב המקרים פירוש הדבר הוא גם שהוא מנהל דו-שיח ישיר עם הקב"ה. בהמשך נדון מדוע צריך הדבר להיות כך, ומפני מה אין ה' משרה שכינתו על שני אנשים כאחד. אך תחילה נבסס את הרעיון בכתוב.

יישום הרעיון בכתוב

אדם הראשון

קין והבל

מאדם ועד נח

התבנית:

ה

ג וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. ד וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. ה וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

אם כי על פי סיפור קין והבל רואים ששת לא היה בהכרח הבכור, וייתכן שכך היה הדבר גם אצל חלק מן האחרים.

כוזרי – מעבר הסגולה

נח ובניו

חריגה מן התבנית – מסופר על שלושה בנים. היה סיכוי ליותר.

ה

כח וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן. כט וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'. ל וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. לא וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.    לב וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

 

השכינה שורה על נח

ו

ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

 

הברכה לכולם

ט

א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

ומכאן מושג בני נח. אולם חם קלקל מעשיו, ומתוך כך לא התפשטה השראת השכינה וממילא נבחר רק שם.

יח וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כח וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. כט וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

יא

י אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל.

מנח ועד אברהם

התבנית:

יא

וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח. יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

 

שונה מעט מאשר מנח ועד אברהם – אין את סיכום השנים שאחרי. אך מלבד זאת הרעיון דומה.

מתרח לאברהם

כעת נתמקד במעבר מתרח לאברהם, שהוא סוף חלקו הראשון של הספר ותחילת חלקיו העיקריים.

וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ… וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.

(בראשית יא, כו – יב, ד)

אף על פי שהתיאור כאן ארוך יותר ואינו מנוסח על פי התבנית שראינו לפני כן, הרי שבמהותו הוא איננו משנה אותה. ראשית מסופר על תרח ועל הגיל בו הוליד בן, לאחר מכן על מותו של תרח וסכום שנות חייו, ולאחר מכן ממשיכים בתיאור חייו של בנו (זהו בעצם חלקה השני של התבנית מאדם ועד נח, לעומת החלק הראשון שרק הוא משמש מנח ועד תרח). למרות שלא נכתב כאן בפירוש שתרח חי לאחר הולדת אברהם, ניתן לראות זאת בקלות על פי החשבון – תרח הוליד את אברם בגיל 70, אברם יצא לדרכו בגיל 75, כלומר כאשר תרח היה בן 145. תרח מת בגיל 205 – 60 שנה לאחר מכן, ובכל זאת כבר כאן מסופר לנו על מותו, כביכול התרחש הדבר בטרם יצא אברם לדרכו.

רש"י על הפסוק מתייחס לקושי זה:

ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת. ועוד שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי.

תירוציו של רש"י מרתקים בפני עצמם, אך לעניינו חשובה העובדה שהם מיועדים להסביר רק את המקרה המסויים הזה. זאת בעוד שעד כה ראינו שזוהי תבנית החוזרת על עצמה כבר עשרים דורות מאז אדם הראשון. יתירה מזאת – דפוס זה חוזר אצל אברהם עצמו לעומת בנו יצחק. יוצא שעיקר ההסבר הוא שעם מעבר השכינה לאברהם היא עוזבת את תרח, ולכן אנו משלימים את סיפורו של תרח לפני שעוברים לאברהם. לא רק עצם הזכרת עובדת מותו של תרח כאן, אלא העובדה שאין לו שום חלק בסיפור לאחר מכן, מעידה על כך שהוא יצא מן התמונה לצמיתות. מכאן ואילך, אברהם הוא הדמות הראשית היחידה בסיפור.

אברהם ויצחק

כא

י וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.

סב וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. ז וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. ח וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. ט וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. י הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. יא וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי.

ישמעאל[1]

אברהם הוליד את יצחק בן מאה שנה, ונפטר בגיל מאה שבעים וחמש, כלומר בהיות יצחק בן שבעים וחמש שנה. ובכל זאת הדיווח על מותו של אברהם נמסר לנו עוד בטרם מסופר לנו על נישואיו של יצחק בגיל ארבעים – שלושים וחמש שנה לפני מותו של אברהם. ואכן אברהם אינו נוכח כלל בהמשך הסיפור.

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

אמנם מסופר לנו מעט ממעשיהם של עשיו ויעקב, אך עדיין נקודת המבט היא מן הצד, ואין ביטוי לכך שהשכינה שורה יותר על יעקב או שהסיפור מסופר מנקודת מבטו.

יצחק ויעקב

כז

א וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.

רעיון עמוק שהסומא חשוב כמת

א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. ד וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו

וכאן בוודאי כבר עוברים לנקודת מבטו של יעקב והוא אף חולם חלום וה' מדבר עמו, אף שלא דובר על מות יצחק

י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

 

לג

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם… יב וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יד יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. טו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה

 

ייתכן שיש פה סיפור של החמצה. המדרש על רבקה. על דינה. יעקב מסרב להזמנה של עשיו. ומיד אחר כך פורענות שכם.

 

 

סיפור שכם ומעשה ראובן כמין הקדמה על דחיית הבנים הקודמים ליהודה

 

כאן תיאור מות יצחק בסוף הסיפור של יעקב ולא בתחילתו

לה

כז וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק. כח וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

וגם כאן התייחסות לענף של עשיו לו, א-ל. ועוד מלכי אדום לא-מג וצ"ע.

יוסף ויהודה

לז

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם

הפתיחה תולדות יעקב יוסף כמו תולדות יצחק בן אברהם. וממילא מובנים עניין חלומות הגדולה של יעקב. ומובן מדוע רצו האחים למכור אותו. וצ"ע שכמו לגבי מותו של יצחק, גם כאן תולדות יעקב בסוף הסיפור ולא בתחילתו.

 

כאן מגיעה חריגה מן התבנית ובמקום לספר על יוסף מספרים על יהודה. ואולי זה מעין סיפורי הנדחים ישמעאל ועשיו לעיל.

לח

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.

ועדיין עיקר השראת השכינה אצל יוסף

לט

ב וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

 

נקודת המפנה

 

הרעיון שמאחורי המהלך

הבה נגדיר בקצרה מערכת מושגים שתשמש אותנו, כדי לדון בשני סוגים של יחס בין הקב"ה לבין העולם. האופן הראשון של יחס, הוא שהקב"ה ברא את העולם וכל אשר בו. מבחינה זו חכמתו של הקב"ה מתגלה בכל הבריאה בשווה, וניתן להכיר אותו באמצעות התבוננות בכל דבר. האופן השני של היחס, הוא גילוי ישיר של הקב"ה בתוך העולם שברא. נבואה וניסים גלויים הם לא רק עוד בריאה, אלה מעשים המבטאים את הגילוי האלוקי יותר מאשר כל נברא אחר.

התורה, והתנ"ך בכלל, הם סיפורו של האופן השני, של גילוי השכינה בעולם. מתחילה השרה הקב"ה את שכינתו על הכל, הוא דיבר עם האדם, האשה ואפילו הנחש. אבל לאחר רצח הבל, שורה השכינה בכל פעם רק על אדם אחד. לכן תמיד יש אדם אחד שעליו שורה השכינה, וכאשר מגיע זמנה לעבור לבנו, הרי שהאב חשוב כמת, גם אם חישוב יגלה לנו שחי עוד שנים רבות אחר כך.

הסיבה לכך היא שה' אחד ושמו אחד, ולכן אי אפשר שישרה את שכינתו על שני אנשים כאשר יש ביניהם פירוד והם נלחמים זה בזה. במצב כזה שמו לא יהיה אחד אלא שניים, ונראה כי "שתי רשויות הן". ספר בראשית כולו הוא סיפור הניסיון להרחיב את גילוי השכינה מעבר לאדם אחד, ואכן ניתן לראות שהפירוד הולך ומצטמצם, אך לא מצליחים להתגבר עליו לחלוטין.

שיאו של הסיפור הוא בפרשיות יוסף ואחיו. נראה היה שאותו דפוס ממשיך ויוסף הוא שימשיך את יעקב, אך בסופו של דבר גילוי הערבות של יהודה לבנימין שבר את חומות הפירוד והוביל למצב שבו שכינה שורה על כל בני ישראל ואף חוזרת ליעקב עצמו  – "ותחי רוח יעקב אביהם".

בדרך אגב, זה מסביר את מעמדם המיוחד של אפרים ומנשה, שכן כל זמן ששכינה שרתה על יוסף, הוא היה במדרגת אחד מן האבות, אך מדרגה זו חזרה וניטלה ממנו כאשר יעקב הגיע למצרים.

זו נקודת המעבר לספר שמות. ספר שמות מתחיל מנקודת מוצא שבה שכינה כבר שורה על עם ולא על יחידים. יש לכך השלכה חשובה מאד על העבודה הרצויה מאנשים כאלה. אם יבוא היום אדם ויאמר שהוא כמו אברהם אבינו, הוא מעבר אחד וכל העולם כולו מן העבר השני, הוא עושה את הדבר הנכון ולא אכפת לו מכל השאר וגם לא מעם ישראל, הרי אדם כזה אומר הרמב"ם שאין לו חלק לעולם הבא.

גם פרשת שמות מספרת על יחידים העושים מעשי גבורה, אך מעשים אלה כולם נעשים בתוך ההקשר של עם ישראל. המיילדות מחיות את הילדים, משה יוצא לראות בסבלם של אחיו. אולם ביום השני משה נתקל בשאלה שכמותה עוד לא ראינו – "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו". את האבות איש לא שאל "מי שמך", שכן הם פעלו באופן עצמאי. אולם עתה השאלה איננה על מי תשרה השכינה לבדו, אלא מי ינהיג את העם שהשכינה שורה עליו. לכן קל לנו יותר ללמוד לימוד שלם מסיפורים אלה מאשר מסיפורי האבות, שהם סיפוריהם של יחידים שעוד לא היו חלק מעם.

[1]  גם כאן ישנה התייחסות קצרה לענף של ישמעאל בטרם ממשיך הסיפור ללוות את הענף העיקרי של יצחק (כה, יב-יח): "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא. חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם. וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל".