פרקי אבות א א

מקומה של המשנה

משנה זו היא בלא ספק הקדומה ביותר מבחינת החכמים המופיעים בה והתקופות בהן היא עוסקת. זוהי ה-משנה ה-ראשונה ולכאורה בה ראוי היה לפתוח את קובץ המשנה כולו. נראה שבניגוד לתורה, המשנה כן מתנהלת מעין דברי רש"י שהיה ראוי לפתוח ב"החודש הזה לכם" שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בה. המשנה מתחילה in medias res עד כדי כך שהגמרא שואלת "תנא היכא קאי", שאלה שבפשטות לא היתה נשאלת אילו היתה המשנה כולה פותחת במשנה הראשונה שבאבות. שאלה מעניינת היא, אם כן, מדוע אין מסכת אבות או לפחות המשנה הראשונה שבה פותחת את המשנה כולה. התשובה לשאלה זו קשורה כנראה להבנות כוללות יותר ביחס לסידור המשנה ועריכתה. בכל זאת, אני סבור שיש לראות משנה זו כמבוא לתורה שבעל פה כולה.

מבוא לתורה שבעל פה

משנה זו הינה מבוא לתורה שבעל פה.

ראשית, היא מסבירה כיצד התורה שבעל פה נוצרה, מהו מקור תוקפה וסמכותה ואת ההיסטוריה שלה. כל אלה נזכרים כמובן בקיצור נמרץ ובאופן כללי ביותר, ועדיין, עצם ההתייחסות אליהם היא יחידה במינה. כמעט לא נמצא במקרא או בדברי החכמים התייחסות להשתלשלות התורה ומסירתה, וגם אז, רוב מה שנאמר הוא בעליל על דרך ההפרזה והדרש (כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני, משה רואה את רבי עקיבא, נביאים ומלכים נחלקים במחלוקות תנאים ואמוראים), בעוד שכאן אין סיבה להניח שאין מדובר באמת היסטורית ובדברים כפשוטם.

שנית, שלושת הדברים שנאמרים על ידי אנשי כנסת הגדולה אינם רק מאמרים פרטיים כדוגמת הבאים אחריהם, אלא הם כוללים את מהותה של התורה שבעל פה ותפקידה.

מסירת התורה

המשנה מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון מתאר בקצרה את שלשלת המסירה עד לאנשי כנסת הגדולה, והחלק השני מתאר את שלושת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה. מבנה דומה נשמר לאורך הפרק הראשון למעט שלוש המשניות האחרונות, כאשר מתואר כל אחד ממי קיבל ואחר כך מה אמר. מסוף הפרק הראשון ובהמשך המסכת מובאים דברי החכמים ללא הקשר היסטורי רציף ומדוייק ולא בהכרח על פי סדר הזמנים.

חלקה הראשון של המשנה הוא כאמור, קצר וכללי ביותר. עיקר העניין הוא העובדה שהמשנה מבחינה בין כמה שלבים בתהליך מסירת התורה, כאשר הפרשנים מנסים להסביר מהם ההבדלים בין השלבים השונים ומהו היחס ביניהם. נאמרו פירושים ודקדוקים רבים המתקבלים על הדעת, אולם אף כאשר הדברים מתיישבים יפה על לשון המשנה, קשה לומר שהם נובעים ממנה בהכרח. למעשה נראה שיותר משחלק זה בא ללמד על ההיסטוריה של מסירת התורה, הוא בא כדי לאפשר את חלקה השני של המשנה ובכך את המסכת כולה. שכן דבר אחד ברור, והוא שאין המשנה מביאה שום דבר תוכן מכל הדורות שממשה ועד הנביאים, ואילו מאנשי כנסת הגדולה ואילך כל חכם שמובא אומר משהו. ייתכן שהסיבה לכך הינה שדברי הראשונים באו במקרא, ורק עתה כאשר המקרא נחתם, יש צורך להביא את דברי החכמים באופן אחר. אפילו כך, ברור שההבדל בין המקרא, על צורתו והתכנים בהם הוא עוסק, לבין דברי החכמים, הינו עצום. יהא היחס העקרוני בין הדורות הראשונים לאחרונים אשר יהא, לפחות מבחינת המשנה יש כאן מהפכה ותחילתה של תקופה חדשה בתורה שבעל פה, ממסירה ליצירה.

יצירה חדשה

המשנה היא אם כן מבוא לתורה שבעל פה שמאנשי כנסת הגדולה ואילך. תחילתו של מבוא זה בקביעה שהם אינם יוצרים יש מאין אלא ממשיכים את שנמסר להם, אך זו נותרת קביעה כללית ועקרונית, בעוד התכנים עצמם מיוחסים ישירות לאומריהם ולא נאמרים בשם דורות קודמים, וגם אינם מנוסחים כפירושים למקרא אלא כאמירות מקוריות. זוהי ראשיתו של המבוא. עוד לפני השאלה מהם שלושת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה, חשובה עצם העובדה כי "הם אמרו". זהו יסוד היסודות של התורה שבעל פה: חכמי התורה שבעל פה יוצרים, אומרים דברים חדשים, בהתבסס על הדברים שכבר נמסרו להם, אבל בלא ספק בתוספת דבר מה נוסף. ראשיתה של ההבנה מהי תורה שבעל פה, היא ההבנה שניתנה לחכמים רשות לדבר. התורה שמשה קיבל מסיני אינה משתיקה את החכמים שהיא נמסרה להם. כפי שניתן לראות מהמשכה של המסכת, גם דיבור זה אינו מאורע חריג וחד פעמי, אלא ממשיך ומתקיים בכל דור ודור. עצם קיומה של תורה שבעל פה, פירושו שהתורה ממשיכה לפרות ולרבות, שיש עוד מה לומר, שדברים שנאמרו ונתחדשו בדור אחד, הופכים גם הם לתורה ונמסרים לדור הבא יחד עם הרכוש הקודם.

מה טיבם של חידושי החכמים? בתוך ההקשר של מסכת אבות, התשובה היא שהחכמים מסבירים כיצד להתנהג. אין מדובר כאן בפירוש התורה או בפסיקת הלכה באופן המוכר לנו משאר מסכתות המשנה, אלא בהוראות פעולה, קריאה לדרך חיים המתאימה לקיום התורה והמצוות. לעתים קיימת חפיפה בין דברי החכמים למצוות התורה; כמה וכמה משניות מדריכות ללמוד תורה, למשל. אך ברור שלא עצם החיוב ללמוד הוא העיקר, אלא האופן שבו החכמים מדריכים לקיים את החיוב הזה ומידת החשיבות המוקנה לו.

התורה שבעל פה מלאה בהסברים של התורה שבכתב ובדרכי יישומה למעשה. אך ביסודה, היא לא באה לפרש את התורה שבכתב אלא לתווך אותה, לגשר על הפער הבלתי נמנע בין הוראותיה הנצחיות לבין החיים בפועל. חירות היצירה של החכמים אינה ביכולת להוסיף או לשנות את דברי התורה עצמה, אלא ברמה נמוכה יותר, לקבל את דברי התורה כנתונים ולקבוע כיצד יש ליישם אותם ולחיות לאורם.

נעבור לתכנים שנאמרו על ידי אנשי כנסת הגדולה.

הוו מתונים בדין

התוכן היסודי הראשון של התורה שבעל פה הוא הדין: הדין כלול בתורה אך אינו כולל אותה, שהרי בהמשך נאמר "עשו סייג לתורה" ולא רק "לדין". תורה כוללת עולם ומלואו, ואילו הדין פירושו מצומצם יותר: הכרעה כיצד לנהוג במקרה מסויים. קשה להפריז בחשיבותו של הדין בכלל, וכיישום של התורה בפרט. במשנה הבאה נלמד כי העולם עומד על שלושה דברים: "על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". מכאן יש ללמוד על החשיבות הגדולה של העבודה וגמילות החסדים, אך גם על כך שהם דברים מובחנים מן התורה. יש להם כמובן קשר לתורה, וחלק חשוב מן התורה נוגע אליהם ולמצוות ולאיסורים הכרוכים בהם, אך ביסודם הם אופן עצמאי של פעולה וקשר עם הקב"ה. הדין, לעומת זאת, כלול כולו בתורה ונובע ממנה. אין הכוונה כאן לדין במובן של יישוב סכסוכים ושמירת הסדר, כדינים שנצטוו עליהם בני נח. זהו עניין למשנה שבסוף הפרק, "על הדין על האמת ועל השלום". כאמור לעיל, תיתכן חפיפה בין השניים, אבל מהבחינה בה מדובר כאן, הכוונה היא לדין כיישום של התורה.

כל עצמה של התורה נועדה להתקיים, להוביל ממצב קיים אל מצב טוב ממנו. בהתאם, גם הדרכות החכמים הן ברובן הגדול הוראות מעשיות. התורה שבעל פה הינה חתירה מתמדת לדין, להבנה כיצד דברי התורה צריכים להתקיים עבור כל אדם, בכל מקום ובכל זמן. תורה שאין סופה להיתרגם לדין איננה תורה כלל, שכן היא אינה הוראה אלא לכל היותר חכמה או תיאוריה. עצם קיומו של הדין כמובן מאליו הוא הלימוד הראשון מן המשנה.

ברם, כאן ניתן להבחין בראשונה בחשיבות קיומה של התורה שבעל פה כיסוד עצמאי ולא רק כטפלה לתורה שבכתב. אילו היתה התורה שבכתב חזות הכל, הרי שתוקפה המוחלט צריך היה להיות מתורגם לדין מוחלט. התוכן הראשון של התורה שבעל פה הוא להיות מתונים בדין. ההבדל בין מתינות לבין מוחלטות או קיצוניות איננו יחסי אלא עקרוני: המוחלטות או הקיצוניות פירושה קביעה על פי עיקרון או מערכת עקרונות אחת בלבד, בעוד מתינות פירושה התחשבות בשני גורמים או יותר שלא ניתן לשלב ולאחד ביניהם באופן מלא. אין די בעיקרון זה כדי לתת את האופן המסויים של המתינות בכל מקרה ומקרה, אך יש פה את היסוד הראשון: דין, כלומר יישום של התורה, לעולם אינו תרגום מוחלט וחד משמעי של התורה אל המציאות. תמיד יש להתחשב בשני גורמים לפחות.

מהם הגורמים הנוספים בהם יש להתחשב? האם הכוונה לכתובים שונים בתוך התורה שיש לקחת בחשבון (שני כתובים המכחישים זה את זה)? בפירושים אפשריים שונים לאותם הפסוקים (מדרשי הלכה)? בנסיבות הייחודיות (עת לעשות לה') ובהשלכות האפשריות של הפסיקה בכל מקרה ומקרה (הוי זהיר בדבריך, חכמים היזהרו בדבריכם)? בסתירה בין דברי התורה להיגיון (חצי נזק) ולמוסר (בן סורר ועיר הנידחת, עין תחת עין)? בדברים שנראה שאין אפשרות לקיים (ולדבקה בו)?

כל אלה ועוד מופיעים בתורה שבעל פה. אולם כולם מתאפשרים רק על סמך ההנחה היסודית הנזכרת כאן: יישומם של דברי התורה כרוך בשקילה ובהכרעה של כמה גורמים. עוד לפני השאלה באילו גורמים מדובר, הרי שהשקילה הזאת נעשית אצל החכם, או בית הדין. השאלה עד כמה שקילה זו מבטאת חתירה לאמת-על מוחלטת, או חירות של החכמים ליצור ולהכריע, בעצמה נמצאת במחלוקת מתמדת. אך אפילו לאפשרות הראשונה, הדרך היחידה לאותה אמת עליונה היא דווקא על ידי מתינות ולקיחת אפשרויות שונות בחשבון.

לעיקרון זה ישנה גם השלכה בעניין המידות והסגנון, כאשר המתינות פירושה לא לפסוק מיד על פי העולה במחשבה הראשונה, אלא להתחשב באפשרות של טעות, שיותר מגורם אחד מעורב בקבלת ההחלטה ואולי ישנם גורמים לא טובים. אך זוהי רק נגזרת אחת של עיקרון המתינות בדין ולא כולו, שכן הוא כולל הרבה מעבר מאשר סגנון של התנהגות.

והעמידו תלמידים הרבה

בדומה לשאלתנו מהי מתינות, נשאל – מה זה הרבה. הרבה גם הוא עניין עקרוני. כאשר התורה מצווה על המלך "לא ירבה לו", הכוונה היא יותר ממה שצריך, יותר ממה שמספיק. תלמידים הרבה פירושו יותר תלמידים ממה שצריך. זה גם מסביר למה תלמידים. אפשר היה לומר העמידו חכמים הרבה, וממילא אי אפשר לאדם להיות חכם אם לא שיהיה קודם כל תלמיד. עלינו להעמיד יותר תלמידים ממה שצריך, ממי שעתידים להיות חכמים שהציבור צריך להם.

פה מתחילה הצבתו של ערך לימוד התורה, שכמעט לא נוכח במקרא, אך הוא האתוס המעצב של התורה שבעל פה כפי שאנו מכירים אותה. העמדת תלמידים פירושה שלימוד התורה צריך להיות בעל נוכחות ממשית, שיש חשיבות לעצם פעולת הלימוד, לעובדה שלומדים, שקיים עולם של לימוד תורה. תיאורטית אין מגבלה לכמות התלמידים, בעולם של התורה שבעל פה, כולנו למעשה הופכים להיות תלמידים, אדם מישראל הוא תלמיד של החכמים. העמדת התלמידים היא גם זו שיוצרת את מעמד החכמים המלמדים אותם ומתווכת בין חכמים אלה לציבור הכללי.

ועשו סייג לתורה

חלק זה מסכם את תמציתה של התורה שבעל פה כתוכן ממשי המתווסף על התורה שבכתב. כל דברי החכמים הם בבחינת סייג לתורה, להוסיף פירושים, הסברים, גזירות ותקנות, כדי לקיים את התורה טוב יותר.

ההבנה הרגילה היא שמטרת הסייג הוא להגן על התורה מפנינו, שלא נפגע בגופן של עבירות. אולם יש לזה גם פן הפוך, להגן על עצמנו מפני התורה, עין תחת עין, בן סורר ומורה, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. מטרתו של הסייג לתורה הוא לתת את הדעת על הפער בין התורה לבין העולם ולהפוך את התורה למערכת שאפשר לחיות בה, עצם עשיית הסייג היא הקונקרטיזציה, נתינת השיעור, קביעת המידה, הגדרת החיוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s