בפרשנות על טעמם של רבים ממנהגי הסדר ומשמעותם הסמלית, קיים ניגוד או מתח שחוזר על עצמו פעמים רבות, בין היותם מסמלים את זכרון העבדות והשפלות שלנו במצרים, לבין היותם מסמלים את מצבנו בהווה כבני חורין. לדעתי, אפשר להראות באופן ברור למדי, שיסוד זכרון העבדות הוא התשתית שנקבעה מן התורה, ואילו הרובד הנוסף של היותנו בני חורין נובע מדברי חכמים. לאחר מכן, אפשר להראות את משמעות העניין.
ליל הסדר מן התורה
כיצד מעצבת התורה את ליל הסדר?
מעניין מאד לשים לב כיצד כמה וכמה מצוות מן התורה מכוונות כולן לליל הסדר:
א. השבתת החמץ – (איסור אכילת חמץ, בל ייראה, בל יימצא, תשביתו, לא תזבח על חמץ)
עיקר השבתת החמץ הוא עבור ליל הסדר, כפי שניתן לראות מן הציווים "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", וכן "לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח". האיסור נמשך משם שבעה ימים.
ב. פסח
הפסח עצמו הוא ביום י"ד וגם שחיטתו הינה בעלת חשיבות בפני עצמה, אך העיקר הוא כמובן אכילתו בליל ט"ו.
ג. מצה
עיקר אכילת המצה בליל הסדר – "בערב תאכלו מצות".
ד. מרור
בנוסף למצווה לאכול מצה, יש גם מצווה לאכול את הפסח "על מצות ומררים יאכלהו".
ה. והגדת לבנך
מעבר למצוות כל השנה ללמוד תורה ולספר ביציאת מצרים, ישנה מצווה מיוחדת בלילה הזה של "והגדת לבנך" (ואליה צורפו גם דברי התורה על המקומות בהם הבן שואל: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת", "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", "מה העדת והחקים והמשפטים").
מהי, אם כן, החוויה הכוללת של ליל הסדר שמעצבת התורה?
אכילת מצה, "לחם עני", יחד עם מרורים ומעט בשר (שה בן שנה), תוך כדי סיפור ביציאת מצרים. אמנם לא כל המצוות הנוהגות בפסח מצרים נוהגות בפסח דורות (וזה כמובן הבסיס שעליו יצרו חכמים קומה נוספת בליל הסדר), אך מן התורה מתקבלת אווירה דומה. ליל הסדר הוא חוויה של עוני, שבה אנו משחזרים את המצב הקשה בו היו נתונים אבותינו במצרים.
הדברים תואמים את מנגנון ההיזכרות של התורה, כפי שבחג הסוכות היא מצווה אותנו "בסכת תשבו שבעת ימים… למען ידעו דרתיכם כי בסכת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתם מארץ מצרים". המצווה לזכור היא המצווה לחיות מחדש את המצב הקשה. דברים אלה מכוונים גם לדברי המשנה (פסחים קטז, ב): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
ליל הסדר בדברי חכמים
חכמים הוסיפו שלוש מצוות לליל הסדר:
א. שתיית ארבע כוסות
ב. הסבה
ג. אמירת הלל
בנוסף לכך ישנה אכילת הכרפס והנטילה שלפניה.
כבר עמדו רבים על הדמיון בין סעודת ליל הסדר שבהגדה למשתה בתרבות היוונית-רומית. חכמים הוסיפו מצוות שאין להן, ביסודן, כל קשר ליציאת מצרים או לשאר המצוות של ליל הסדר, וכל זאת – "דרך חירות". להבנה המלאה של הרעיון יש להוסיף ש"בן חורין" אינו רק זה שאיננו עבד, אלא בהתאם לתרבות הזמן, "אזרח", חבר בעלית החברתית ונהנה ממלוא הזכויות ואף זכויות היתר שיש לחברה להציע.
הן ההסבה והן שתיית היין הינן ביטויים של עושר, מעמד וזמן פנוי. אף על פי שלא כל היהודים בכל הזמנים ניהלו אורח חיים כזה באופן קבוע, דרשו חכמים להתעלות אליו בליל הסדר: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפלו מן התמחוי" (פסחים י, א).
אם התורה דורשת שנזכור מאין באנו, רוצים חכמים שנזכור לאן הגענו, או לכל הפחות לאן אנחנו הולכים. כדי להבין את מלוא המשמעות של הגאולה, יש לחוות לא רק את מרורי השעבוד ולספר בנס ההצלה, אלא גם לחוות את כל מה שיש לחיי החירות להציע.
ישנן דעות שונות לגבי תוקף חיוב אמירת ההלל, אך גם אם יש ביסודו חיוב מן התורה, הרי שחיוב זה יכול היה להתממש בתפילה בבית הכנסת. שילובו של ההלל בתוך ליל הסדר עצמו, חלקו הראשון אף כחלק ממצוות ההגדה, גם הוא נותן לליל הסדר מסגרת שהיא יותר סעודת הודיה מאשר שחזור של חוויית העוני והשעבוד – דבר שנעמוד עליו בהמשך גם לגבי נוסח המגיד, אך לפני כן נעיר על כמה מקומות בהן מתבטא המתח בין העוני לעושר.
ליל הסדר – בין עניים לבני חורין
מנהג הבאת שלוש מצות – שתיים שלמות ללחם משנה כעשירים, אחת חצויה ואפיקומן כעניים.
הסבה בשתיית כוסות היין המבטאים חירות, ואף באכילת המצה וקרבן הפסח, אך לא באכילת המרור ובאמירת ההגדה.
קרבן הפסח נאכל על השובע, לאחר קרבן חגיגה וסעודה. חכמים היו מודעים לכך שכשלעצמו אינו משביע, אך מסגורו כקינוח הסעודה במקום המנה העיקרית הופך גם אותו לחלק מחווית החירות והעושר.
המגיד
המצווה הינה לספר ביציאת מצרים. אך הבסיס בתורה שעליו בחרו חכמים לבסס את המגיד הוא פסוקי וידוי מעשרות, שהם לא הסיפור בזמן אמת אלא ההסתכלות עליו בדיעבד, בהקשר של הודיה והכרת הטוב. גם זה המשך המגמה לתת למצוות של התורה הקשר בתוך ההווה הטוב שלנו, לא רק שחזור העבר של קושי הגלות ושמחת הגאולה.
אמונת העתיד 