פנומנולוגיה

על החשיבות והבשורה שיש בחשיבה הפנומנולוגית.

א – רקע היסטורי-פילוסופי

המחשבה הפילוסופית לדורותיה היתה דוֹגמטית. חשיבה דוגמטית היא חשיבה המתבצעת באמצעות מערכת של הנחות יסוד ברורות ומוגדרות שמהן נגזרות בתורן קביעות חד משמעיות. כך היתה בראש ובראשונה המתמטיקה, שהיתה בתורה לאידיאל של כל תחומי המחשבה האחרים. "מי שאינו יודע גאומטריה אל ייכנס לכאן".

הבעיה במחשבה הדוגמטית היא פשטנות יתר. הדוגמטיות מבצעת קפיצות בלתי מוצדקת מהנחות למסקנות, המוצגות כלא יותר מאשר הנחות נוספות. דוגמה תיראה הרבה פעמים כמו: אנו משוכנעים ב(א), ומכיוון שאי אפשר להסביר את (א) אלא על ידי (ב), הרי אנחנו משוכנעים ב(ב) בדיוק באותה מידה של (א). החשיבה הזאת בעייתית בשתי רמות:

ראשית, היא מצמצמת את אופק המחשבה. שכן אין שום דבר ב(א) שממנו ניתן לגזור שהדרך היחידה להסביר אותו היא (ב). זו תמיד תהיה מסקנה שנובעת בצירוף של הנחות נוספות, או על רקע מסויים, שבהחלט יכולים להשתנות בעתיד בעקבות התפתחות במחשבה או גילויים חדשים. קביעת (ב) כדוֹגמה חוסמת את האפשרות לחקור ולהציע הסברים אלטרנטיביים גם כאשר מתבקש לעשות כן. בייחוד הדבר בעייתי כאשר (א) אינה הנחה מופשטת אלא עובדה טבעית או יומיומית. כאשר מניחים הסבר אחד כמובן מאליו והיחיד האפשרי עבור המציאות הטבעית, נותנים לו תוקף עצום וגם מצמצמים מאד את יכולת ההתקדמות והמחשבה. דוגמאות קלאסיות רבות למחשבה הזאת נמצאות בתחום המחשבה המדעית, כמו למשל הקביעה כי כוכבי הלכת נעים בעיגולים מושלמים סביב כדור הארץ, שהתחילה כמובן מאליו הלוגי והנצפה, והפכה עם הזמן לנטל משמעותי ומגוחך על האסטרונומיה.

הבעיה הראשונה משמעותית מאד מבחינה מדעית ותרבותית, שכן היא נוטה לקבע את המצב הקיים גם כשהוא מוטעה או לא שלם. אולם מבחינה פילוסופית טהורה, הבעיה המשמעותית היא הבעיה השנייה. מהותה של בעיה זו היא נתינת מעמד לא נכון לטענות. גם אם האמת היא ש(ב) היא הסבר ל(א), וגם אם יש לנו הצדקה לחשוב כך, עדיין כל עוד אין לנו גישה ישירה לאמיתות של (ב), בין אם כטענה תיאורטית או כעובדה אמפירית, אלא בהיותה הצדקה ל(א), הרי שמעמדן של שתי ההנחות איננו שווה. ההתעלמות של הדוגמטיות מעובדה זו, והעברה טרנזיטיבית לא רק של ערך האמת, אלא גם של המעמד האונטולוגי והאפיסטמולוגי של (א) אל (ב), היא שגיאה בפני עצמה, וגם מובילה בהכרח לשלל שגיאות נוספות.

העברה כזאת הינה שימושית ולעתים אף הכרחית לצורך מעשי. שעבודה של המחשבה הפילוסופית לצרכים ולקריטריונים המעשיים הוא עצמו מסימניה של החשיבה הדוגמטית.

ב – ביקורת הדוגמטיות והשלכותיה

מכיוון שהדוגמטיות שגויה, אין זה מפתיע שהועלתה כנגדה ביקורת. סוג אחד של ביקורת שהוזכר לעיל, הוא הביקורת על כך שהנחות דוגמטיות מסויימות היו שגויות ויש להחליפן באחרות. ביקורת זו אף הורחבה כדי לטעון שהמתודה המדעית צריכה להיות אמפירית – נקבעת על פי הניסיון – ולא דוגמטית הנקבעת על פי הנחות יסוד מוקדמות. אולם מה לגבי תחומים שמלכתחילה אינם שייכים לניסיון החושי, כמו מטפיזיקה, דת, מוסר ויופי?

ביקורת הדוגמטיות חשפה אותנו גם לבעייתיות העמוקה יותר, של הענקת מעמד בלתי מתאים לטענות. העובדה שדוגמה מסויימת מתאימה לנו מבחינה תיאורטית או מעשית, כבר לא נחשבה הצדקה מספקת כדי לקבל אותה. כך באופן בסיסי נותרו שתי הצדקות אפשריות: הלוגיקה והאמפיריקה. ישנן דוגמות שנחשבו למוצדקות מאליהן, כמו בתחומי הלוגיקה והמתמטיקה. אמיתות המדע נחשבו למוצדקות באמצעות הסתמכותן הבלתי אמצעית על נתוני החושים. תשובתם של לא מעט פילוסופים היתה שכל מה שאינו משתייך לאחד משני סוגי האמיתות הללו או שילוב שלהן, הוא הבל חסר ערך – ואולי אף חסר משמעות – שיש להיפטר ממנו. כך הוא למן "המזלג של יום" ועד לפוזיטיביזם הלוגי.

אולם דרך מחשבה כזו היא בעצמה דוגמטית, מפני שהיא נוטלת שני מקורות וודאות, וקובעת שלא ייתכנו מקורות נוספים. כמו כן, היא מבטלת את ההבדל בין מה שנובע במישרין מן המקורות, לבין מה שמוסק מהם. כביכול ניתן להרחיב את משמעותם של נתוני החושים באמצעות שימוש בלוגיקה טהורה. זה יכול להיות נכון מבחינה הגדרת המשמעות של היגד, אבל – כפי שהראה כבר יוּם – לא מבחינת האפשרות להצדיק אותו.

מחוץ לדוגמטיות ולביקורת הדוגמטיות, נותרו אם כן: כל הנושאים שאינם ניתנים להיתרגם לפוזיטיביזם לוגי, וכן היכולת להצדיק גם רבים מההיגדים שהפוזיטיביזם הלוגי מוכן לתת להם משמעות.

אחת התגובות למילוי החלל הזה הוא החשיבה הפנומנולוגית. חקר התופעות כתופעות. את התשתית למדע זה הניח קאנט, בהבחינו בין נואומנה לפנומנה. קאנט מסביר שכל מה שנתון לנו בניסיון הוא רק פנומנה, תופעה הבנויה על פי מערכת קבועה מראש של צורות הסתכלות וקטגוריות של השכל. אין לנו כל אפשרות לקבל מידע אמפירי שלא על פי התנאים האלה.

 

שמרנות

המונח שמרנות קיבל