מקובל לחשוב שדברי חכמים "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" בהקשר לאשת יפת תואר, מכוונים ליצר העריות. במאמר זה נראה שהבנה רווחת זו קשה מאד ואינה תואמת את פרטי הדין. במקום זה, נציע שיצר הרע שמדובר עליו כאן הוא יצר ההשתלטות והכיבוש.
דין אשת יפת תאר
בדברנו נעסוק בדין אשת יפת תואר, שמקורו בדברים כא, י-יד:
כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃ וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃ וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃
על הרשות שנותנת התורה לקחת לאשה נכרית מן המלחמה, אומרים חכמים (בבלי קידושין כא, ב):
יפת תואר – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות.
השאלה היא – לאיזה יצר הרע התכוונו חכמים? בפשטות, כוונתם היא ליצר העריות. האדם שנמצא בסערת המלחמה ורואה מולו אשה יפה, אינו מצליח להתגבר על יצרו ורוצה לבוא עליה מיד. בגלל עוצמת היצר, מתירה התורה את הדבר אך באופן מוגבל ומסויג. כך הם למשל דברי הרשב"א (קידושין כא, ב):
יפת תאר לאו מצוה היא, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ומשם ואילך באיסוריה קאי, והכי נמי מביאה ראשונה ואילך דנתקררה הדעת אסור.
על פי הבנה זו, פירוש המילים "וחשקת בה ולקחת לך לאשה", הנה היתר ללוחם לבוא על האשה בזמן המלחמה. רק לאחר מכן, אם הוא מעוניין להשאיר את האשה ברשותו, עליו לעשות לה את כל סדר המעשים. על פי הבנה זו, קשים מאד דברי רבי יוחנן (בירושלמי מכות ו, ב):
רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן: אתון אמרין בשם רב – יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד. ואני אומר – ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה, אלא לאחר כל המעשים. "ואחר כן תבוא עליה ובעלתה" – אחר כל המעשים.
הקושי ברור, שהרי לפי ההסבר הרווח שהצגנו לעיל, כל התועלת שבהיתר נובעת מן הקושי המתעורר בסערת הקרב. כך הקשו גם התוספות (קידושין כב, א ד"ה שלא):
ותימה, א"כ מאי קאמר "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים, היאך נתפייס יצרו בכך? אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים!
ברם, לכשנעיין בדבר, נראה שלא רק שדעת רבי יוחנן איננה קשה, אלא אדרבא היא התואמת ביותר את פשוטו של מקרא ואת ההיגיון העומד מאחורי דין אשת יפת תואר. גם דעות רב ושמואל שנראה בהמשך, המתירות ביאה ראשונה על האשה לפני כל המעשים, יובנו כחלק משני מתהליך לקיחת האשה, ולא כעיקר ההיתר לבוא עליה במלחמה, שלקיחתה לאשה רק נובעת ממנו.
פשוטו של מקרא
הטענה הראשונה בזכות דעתו של רבי יוחנן, הינה פשוטו של מקרא. בדברי התורה שהבאנו לעיל, לא נכתב בשום מקום שמותר ללוחם לבוא על האשה, אלא רק לקחת אותה לאשה. כל סדר המעשים שנכתב לאחר מכן, הינו פירוט של אופן לקיחתה לאשה. ואם בכל זאת נותר לנו עוד ספק בדבר, הרי שלבסוף כתוב: "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה", ציווי שממנו משמע בבירור שלא התירה התורה בעילה אלא לאחר כל המעשים.
כך היא כאמור דעת רבי יוחנן בירושלמי. כך גם נראה מן הברייתא שהובאה בגמרא (קידושין כא, ב):
"והבאתה" – מלמד שלא ילחצנה במלחמה.
כך הבינו התוספות (שם) את דעת רש"י בפירוש הברייתא:
שלא ילחצנה במלחמה – פי' בקונטרס: "לבוא עליה". משמע מתוך פירושו, דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר, ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים.
כך כתב הרמב"ן:
ועל דרך הפשט, יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת. וזה טעם "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה". ומה שאמר "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה, וכן "ואקח אותה לי לאשה" (בראשית יב יט)… אבל בגמרא במסכת קידושין (כא), אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו "ולקחת לך לאשה"… אבל ראיתי בירושלמי [דעת רבי יוחנן הנ"ל]… וזהו משמעותו של מקרא:
קושיות מפרטי הדין
מעבר לעיון בפשוטו של מקרא כשלעצמו, קשה מאד להלום את ההבנה שמטרת התורה להתמודד עם התפרצות של יצר העריות, גם מתוך עיון בפרטי הדין. שהרי על פי חכמים, מטרתו של דין אשת יפת תואר היא לעדן את מעשה האיסור שאליו דוחף היצר ולכוון אותו לאפיק פחות בעייתי.
אם נאמר שהאיסור שעליו מדובר כאן הוא עצם הביאה על אשה נכרית, הרי לא ברור במה דין אשת יפת תואר מסייג איסור זה. לא רק שהתורה מתירה לבוא על האשה, אלא שהיא מתירה זאת אפילו אם מדובר באשת איש. הדבר היחיד שנוכל אולי לומר, הוא שהתורה מתירה לקחת רק אשה אחת ולא יותר, וגם עליה היא מתירה לבוא רק פעם אחת לפני עשיית כל המעשים. אולם הבנה זו קשה בלשון חכמים, מפני שסוף סוף עדיין אוכל הלוחם "תמותות נבלות", גם אם רק פעם אחת.
כמו כן, אם מוקד הציווי מרוכז באי-היכולת של הלוחם לכבוש את יצרו בזמן המלחמה, לא מובן מדוע מאפשרת התורה להביא את האשה הביתה. בהתאם לדברי הרשב"א לעיל המדמה דין זה לדין מי שאחזו בולמוס, הרי ברגע שנתקררה דעתו אסור לו עוד לאכול מן המאכל האסור. גם כאן, נראה שהפתרון המועדף למצב כזה צריך להיות סיוג ההיתר לשעת המלחמה ואחר כך שילוחה של האשה לנפשה. מדוע לקחת מצב של חולשה רגעית של היצר ולהפוך אותו למצב קבוע ומתמשך לאורך ימים ושנים? דוגמא קרובה מאד למצב כזה, מצאנו כבר בגמרא (קידושין מ, א):
אמר רבי אבהו משום רבי חנינא: נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. שנאמר: "ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גילוליו לכו עבדו [ואחר] אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו". אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים, ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. איני?! והתניא: "כל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם! מה היא? רבה אומר: זה המסתכל בקשת. רב יוסף אומר: זה העובר עבירה בסתר?" לא קשיא: הא – דמצי כייף ליצריה, והא – דלא מצי כייף ליצריה.
הרי לנו דוגמא שהיא כמעט זהה למצב שלנו: אדם שיצרו מתגבר עליו לדבר עבירה של עריות ואינו מצליח להתגבר עליו, הפתרון הטוב ביותר הוא שיילך ויעבור את העבירה במקום רחוק, ואחר כך יחזור לחייו הרגילים כאילו דבר לא אירע. אפילו שם יש מן הראשונים המערערים על היתר זה, אך גם אם נגביל אותו רק להיכן שהותר בפירוש בתורה – עדיין לא מובן מה ראתה התורה להתיר את הבאת האשה אל תוך הבית.
תשובה אפשרית עשויה להיות מדימוי מצבה של אשת יפת תואר לדינו של האונס (דברים כב, כח-כט):
כִּֽי־יִמְצָ֣א אִ֗ישׁ נַעֲרָ֤ה בְתוּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־אֹרָ֔שָׂה וּתְפָשָׂ֖הּ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וְנִמְצָֽאוּ׃ וְ֠נָתַן הָאִ֨ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִמָּ֛הּ לַאֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ה חֲמִשִּׁ֣ים כָּ֑סֶף וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔הּ לֹא־יוּכַ֥ל שַׁלְּחָ֖ה כָּל־יָמָֽיו׃
על פי הבנה זו, נאמר שההתנהגות הגרועה ביותר היא לאנוס את השבויה במלחמה ולהשאיר אותה שם. אם בכל זאת רוצה הלוחם לבוא על האשה במלחמה, מתנה זו התורה בכך שלכל הפחות יפרוס את חסותו על האשה וייקח אותה לאשה. כך נראה גם מדברי הרמב"ם (מלכים ח, ב) שכתב:
וְכֵן בּוֹעֵל אִשָּׁה בְּגֵיוּתָהּ אִם תְּקָפוֹ יִצְרוֹ. אֲבָל לֹא יִבְעָלֶנָּה וְיֵלֵךְ לוֹ. אֶלָּא מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.
אולם הבנה כזאת קשה מאד, שכן היא תעמוד בסתירה גמורה לכל סדר המעשים עליו מצווה התורה. לא רק שבשום שלב אין איסור ללוחם השב מן המלחמה לשלח את אשתו הנכרית, אלא שזהו המצב הרצוי בעיני התורה וכך כתב הרמב"ן:
וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה.
זאת, על פי דברי הספרי (דברים כא, ז-טז; וכן משמע מיבמות מח, א):
"והבאת אל תוך ביתך" – ולא לבית אחר. "והסירה את שמלת שביה מעליה" – מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים, ומלבישה בגדי אלמנות. שהכנענים, בנותיהם היו מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עמהם. "וישבה בביתך" – בבית שמשתמש בו. נתקל בה ונכנס, נתקל בה ויוצא; רואה בקלקולה ורואה בנוולה. ר' אליעזר אומר: "ירח ימים" כמשמעו. וכל לכך למה? כדי שתהיה בת ישראל שמחה וזו בוכה, זו מתקשטת וזו מתנוולת. "והיה אם לא חפצת בה" – הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה. "ומכור לא תמכרנה בכסף" – אין לי אלא שלא ימכר בכסף, מנין שלא יתננה במתנה, ושלא יעשה בה טובה? תלמוד לומר: "ומכור לא תמכרנה". "לא תתעמר בה" – לא תשתמש בה.
כלומר, לא רק שמטרתה של התורה היא לגרום ללוחם לשנות את דעתו ולא לשמור את האשה כאשתו, אלא שגם שילוחה מעמו נחשב כחסד הגדול ביותר שהוא יכול להעניק לה, ולא כהתחמקות מן האחריות לשלומה. מלכתחילה לא היתה לו שום זכות להחזיק בה, אלמלי ההיתר של אשת יפת תואר לשאת אותה לאשה, ולכן אינו יוכל למכור אותה אם אינו חפץ בה עוד. ואולי כוונת הרמב"ם שהחסד שגומל האדם עם האשה, הוא בכך שהוא מוציא אותה בשלום מן החזית.
דברי הברייתא ויצר הכיבוש
מכל האמור עולה בבירור, שעיקר דין אשת יפת תואר נועד לעסוק בשאלת לקיחתה לאשה על מנת לקיימה לאורך זמן. האפשרות לבוא עליה עוד קודם לכן, אם היא בכלל קיימת, הרי היא השלכה משנית של לקיחה זו ולא להיפך. גם לכך יש ראיה ברורה מדברי הגמרא באחד ההסברים לדעת שמואל:
כל היכא דקרינא ביה (דברים כא, יב): "והבאתה אל תוך ביתך" – קרינא ביה "וראית בשביה", כל היכא דלא קרינא ביה "והבאתה אל תוך ביתך" – לא קרינא ביה "וראית בשביה".
מצד האמת, הרי הדבר ברור מלכתחילה, שהרי נכרית אינה נמנית בפרשת העריות ואין בתורה איסור מפורש לבוא על נכרית באופן חד פעמי. רק לאחר מכן אומרת המשנה (סנהדרין ט, ו):
הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית – קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ.
גם דין זה נלמד ממעשה פנחס וזמרי, שבו העיקר הוא הפומבי וההתרסה שבמעשה, יחד עם העבודה הזרה שנלוותה אליו, ולא מעשה הביאה עצמו. קשה מאד, אם כן, להסביר שפרשייה שלמה בתורה באה להתיר משהו שאיסורו לא נזכר כלל בפירוש. לעומת זאת, במקומות רבים מאד מזהירה התורה שלא להתחתן עם בנות הגויים, ולכן מתקבל מאד על הדעת לומר שפרשייה זו באה כדי להתיר, בתנאים מסויימים, את האיסור הזה.
נותר לנו אם כן, להסביר מהו האיסור שקיים כאן ובאיזה אופן הוא מותר, ולבסוף לענות על השאלה שבה פתחנו: מהו היצר הרע שעליו מדובר כאן, וכיצד מצוות אשת יפת תואר ממתנת אותו.
אם באמת נאמר שלא הותרה ביאה אלא לאחר כל המעשים, הרי האשה היא כבר גיורת, ואם כן מדוע נצרכה התורה להתיר אותה באופן מפורש? כמו כן, מדוע היא נקראת "בשר תמותות שחוטות", הרי אין כל איסור להתחתן עם גיורת? קושייה זו הקשו התוספות על רש"י, ותירצו (תוס' קידושין כב, א ד"ה "שלא"):
ומה שהקשה, אמאי קרי לה "בשר תמותות" כיון שנתגיירה, הא נמי לא קשה. דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה, קרי לה "בשר תמותות".
וכן נראה להוכיח מן הגמרא ביבמות (מח, א):
דתניא: "ובכתה את אביה ואת אמה" וגו'. בד"א? שלא קבלה עליה. אבל קבלה עליה – מטבילה ומותר בה מיד…
דהיינו, אם האשה אכן מעוניינת להתגייר, אכן אין בה דין אשת יפת תאר, וכל הדין נצרך רק למצב שבו רוצה הלוחם לגייר אותה בעל כרחה. לכן ברור מדוע מצד אחד אין זה "בשר תמותות נבלות", שכן אין הלוחם מתחתן סתם כך עם אשה גויה הנותרת בגיותה, ומאידך אין מדובר במעשה כשר לחלוטין אלא ב"בשר תמותות שחוטות", כי סוף סוף אין מדובר באשה שהתגיירה מרצונה אלא גוירה בעל כרחה, דבר שבדרך כלל הוא בלתי אפשרי.
מדוע, אם כן, התירה התורה את הדבר? כאן אנו שבים לדברי חכמים (קידושין כא, ב):
ת"ר: "וראית בשביה" – בשעת שביה, "אשת" – ואפילו אשת איש, "יפת תואר" – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע; מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. "וחשקת" – אע"פ שאינה נאה, "בה" – ולא בה ובחברתה", ולקחת" – ליקוחין יש לך בה, "לך לאשה" – שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו. "והבאתה" – מלמד שלא ילחצנה במלחמה.
הבה נעקוב אחר סדר הברייתא. ראשית, בניגוד למחשבה שסיבת ההיתר היא סערת הרגש שבמלחמה, הרי שהברייתא מדגישה שמדובר דווקא בשעת שביה, כלומר לאחר שהקרב הסתיים, ולא בשעת המלחמה. זהו גם פשוטו של מקרא, שהדין נאמר לאחר ש"נתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו". מהו היצר הרע המתעורר בשעת שביה? זהו היצר הרוצה להנות מן השלל, אשר הלוחם מרגיש שמגיע לו בתמורה לחירוף נפשו בקרב. וכבר הקשו המפרשים, מדוע צריכה התורה לומר "יפת תאר", ממנו משמע שההיתר הוא דווקא לאשה יפה, ואחר כך לומר "וחשקת", כדי ללמד אותנו שמותר לקחתה אפילו אינה נאה. על פי דרכנו נתרץ שהחשק המדובר כאן אינו דווקא חשק של עריות המתעורר למראה אשה נאה, אלא הרצון לחזור משדה הקרב עם פרס, ולכן גם אשה חשובה או עשירה ומקושטת תיחשב "יפת תאר" לעניין זה. בהקשר זה נוסיף שלקיחת אשתו של מלך מתוארת בכמה מקומות כביטוי ללקיחת סמכותו ומעמדו. כך נראה גם מדברי הרמב"ם (מלכים ח, א-ב):
חֲלוּצֵי צָבָא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הָעַכּוּ"ם וְיִכְבְּשׁוּם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן. מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם יִרְעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן: וְכֵן בּוֹעֵל אִשָּׁה בְּגֵיוּתָהּ אִם תְּקָפוֹ יִצְרוֹ…
בכך שהרמב"ם כורך את דין אשת יפת תאר עם דין אכילת מאכלים אסורים שנלקחו כשלל, גם הוא ממקם דין זה כשייך בעיקרו לכיבוש ולא להתמודדות עם היצר. כמו כן, הרמב"ם לשיטתו שהן היתר המאכלים והן היתר אשת יפת תאר הוא רק כאשר יש בהם צורך מיידי. אולם לשיטת הרמב"ן שהשלל מותר גם כשיש מאכלים אחרים, הוא הדין שאשת יפת תאר מותרת מצד עצם היותה שלל מלחמה, ולא רק בגלל הצורך המיידי לספק את היצר.
גם מהמשך דברי הברייתא ניתן לראות כיצד הבינו חכמים את היצר הרע שעמו מתמודדות התורה: לא לקחת שתי נשים, ולא לקחת נשים עבור אנשים אחרים. אם לגבי שתי נשים עוד אפשר להסביר שמדובר ביצר עריות, הרי אין לאדם יצר לקחת אשה כדי לתת אותה לאביו או לבנו. לכן גם מכאן עולה בבירור שהיצר המדובר הוא יצר הכיבוש והחזרה עם פרס מן המלחמה, גם כאשר מדובר באיסור. זה האיסור שהתורה באה למתן, הן על ידי הגבלתו לאשה אחת בלבד רק עבור הלוחם עצמו, והן בצוותה על סדר המעשים.
לאחר כל זאת, ניתן לחזור ולדון גם במחלוקת האם הותרה לאדם ביאה ראשונה לפני כל המעשים. על פי הרמב"ן עיקר מטרת ההמתנה ירח ימים הוא להרגיל את האשה למצבה החדש:
ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ) בממזרים בני גרושת הלב וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלקיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלקיה והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים להשקיט ממנה צערה ותשוקתה כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט) אולי תחפוץ ותתרצה בו…
לאור הבנה זו, אני מציע להבין גם את המשך דבריו:
אבל בגמרא במסכת קידושין אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו "ולקחת לך לאשה" ודרשו: "והבאתה אל תוך ביתך – מלמד שלא ילחצנה במלחמה", יחברו אותה למעלה: "ולקחת לך לאשה" כשתביאנה "אל תוך ביתך". והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה. ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וזה דרך הגמרא במקומות רבים.
אינני בטוח האם זו כוונתו של הרמב"ן, אך ניתן להסביר שגם ביאה זו אין עניינה סיפוק היצר המיידי, אלא היא השלב הראשון בכיבוש ובשביה, ומטרתה שבירת רוחה של השבויה והפגנת בעלות עליה. ואולי אפשר לתלות זאת קצת בלשון הכתוב, "ובעלתה והיתה לך לאשה", שיש בעילה שמטרתה אישות אך היא קודמת להיותה של האשה אשתו, בניגוד לאמור בבת ישראל "כי יקח איש אשה ובעלה".
סיכום
התורה מתירה ללוחם לקחת לאשה נכרית בשעת השביה. חכמים אומרים שהיתר זה אינו אלא "כנגד יצר הרע", כאשר ההבנה הרווחת היא שמדובר ביצר עריות. אולם, הבנה זו קשה, הן מפני שלא ברור מהו האיסור עליו באה התורה להתגבר והן מפני שפשוטו של מקרא ודעת כמה חכמים, שאסור ללוחם לבוא על האשה עד לאחר שישבה ירח ימים בביתו וכך הפכה למעשה לגיורת. תוך עיון בפרטי הדין, הצענו שיצר הרע שכנגדו באה התורה איננו יצר העריות המתעורר בשעת המלחמה עצמה, אלא היצר המתעורר בשעת השביה ועניינו לכבוש ולחזור מן המלחמה עם שלל, הכולל בין השאר את נשותיו היפות או החשובות של האויב.
אמונת העתיד 